ורטיגו – תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת!

כרזת הסרט "ורטיגו" בבימוי אלפרד היצ'קוק (1958)
כרזת הסרט "ורטיגו" בבימוי אלפרד היצ'קוק (1958)

מאת עפרה מהודר, MSc
מוסמכת במדעי הרפואה

 ברשומה הקודמת סיפרתי לכם שאני סובלת כבר כמה ימים מסחרחורת, ושרופא אמר לי שיש וירוס שיכול לגרום לזה. מאז עברו עליי עוד הרבה סחרורים, והמוני בדיקות, ובסוף אובחנתי. האבחנה הרשמית: ורטיגו.

מה זה ורטיגו? בדרך כלל, התיאור שתמצאו באתרי הבריאות המוסמכים נראה בערך כמו זה בויקיפדיה:
"ורטיגו (Vertigo) היא תחושה מוטעית של סחרחורת סיבובית, שבה מרגיש האדם כאילו הוא עצמו או הסביבה נמצאים בתנועה מתמדת." 

בזה בדרך כלל מסתכם התיאור של ההרגשה.  ומכאן והלאה יש באתרים הסברים בעיקר על הגורמים השונים לוורטיגו, שהעיקריים בהם הם: ורטיגו מרכזי- נובע מפגיעה במוח (בעיקר באזור שנקרא המוח הקטן, צרבלום). יותר נדיר, יותר מסוכן. ורטיגו היקפי – נובע מפגיעה במערכת שיווי המשקל שנמצאת באוזן. יותר שכיח, פחות מסוכן. וזה כנראה המצב ממנו אני סובלת כרגע. הסברים דומים מופיעים למשל באתרים של ה"כללית" ושל "מכבי". אחד הדברים החשובים שמביא האתר של "מכבי" הוא ההסבר שבניגוד לדעה הרווחות, ורטיגו זה לא פחד גבהים. ופירוט איך מבדילים ביניהם.

מה שהאתרים לא מביאים (וגם לא אמורים להביא, אגב), הוא התיאור של החוויה הסובייקטיבית של ורטיגו. והדבר העיקרי עליו שמעתי מאנשים שחוו את זה, ושלא כתוב בשום מקום הוא: שוורטיגו מלווה בפחד. מה פחד? אימה! תחושה של חוסר שליטה. חוסר אונים.

רובנו כל כך רגילים לחיות עם שיווי משקל, שאין לנו מושג מה זה לאבד את זה. ובכן, העניין הוא כזה: כאשר שיווי המשקל נפגע, קשה לדעת איפה בדייק במרחב אנחנו נמצאים; מה למעלה ומה למטה; מה זז ומה עומד במקום. הקטע הזה של לא לדעת מה זז ומה עומד במקום יכול להיות קצת בעייתי כשנמצאים על כביש. לכן הדבר הראשון שנאסר על חולה ורטיגו (אם הוא בכלל מסוגל…) זה לנהוג.

ההרגשה שלי היא כאילו אני לא הולכת באוויר הפתוח על אדמה יציבה, אלא שוחה בתוך אקווריום גדול של ג'לי טובעני, שזז, רועד ונשפך כל הזמן. כשאני יושבת ומדברת עם מישהו שנמצא בצד השני של השולחן (מרחק אובייקטיבי של אולי מטר), נדמה לי כאילו אני מדברת אליו אל הצד השני של ים הג'לי. כשאני הולכת במסדרון של הבית שלי, אני מרגישה כאילו אני "נשפכת" על הקירות. בשכל אני יודעת שזה לא ממש יכול להיות (הרי אני והקיר אנחנו שני גופים נפרדים). אבל בגוף — אני מרגישה נדבקת. מין הרגשה כזאת משונה…

מה שהכי הלחיץ אותי ביום הראשון היה שניסיתי למרוח גבינה על לחם, והגבינה השפריצה לי מהלחם. כוס נפלה לי מהידיים. בתור אישה שבשגרה יודעת למשל לתפור בשתי הידיים (ימין וגם שמאל), וכשתופרת מכפלת במקום להפוך את הבד אני עוברת לתפור ביד שמאל — שפריץ של גבינה לפרצוף נראה לי כמו משהו לא הגיוני. בשלב הזה גם פחדתי שייגעו בי, כי בקושי ידעתי איפה הגוף שלי נמצא במרחב. אז שיהיה פה עוד גוף??

כל אחד מכיר את עצמו, ויודע מה רמת הקואורדינציה והריכוז הרגילים שלו, ויכול להרגיש כאשר משהו שונה. למרות שהרגשתי מוזר מאוד, החלטתי ללכת לטיפול הפיזיותרפיה הרגיל שלי, שבו אני אמורה לטפל בגב. אבל הפיזיותרפיסטית שלי נבהלה. היא אמרה: "המבט שלך זגוגי. את נראית לא בפוקוס. מה זה שאת מכניסה יד לתיק ושוכחת מה רצית להוציא משם? זה לא מתאים לך. לכי לחדר מיון".

טוב. עבר קצת זמן, אבל בסוף הלכתי למיון. החזיקו אותי ב"מיון מהיר" 6 שעות. התלונה שהצגתי לרופא הייתה "משהו אצלי לא בסדר. אני לא אני. דברים נופלים לי מהידיים. אני לא בפוקוס". כן. זו תלונה מאוד משונה. אבל מסתבר שאצל אדם צעיר (כלומר לא קשיש) מתייחסים אליה מאוד ברצינות.

עשו לי המון בדיקות. כולל בדיקות של האוזניים ו- CT  של המוח.
את האוזניים בדקו כי באותו זמן כאבה לי האוזן. אבל לא מצאו שם שום דבר מיוחד.
בבדיקה נוירולוגית הרופא אמר "ההליכה שלך לא יציבה". ורשם "הולכת על בסיס רחב. אטקסיה קלה."
מה זה אומר? זה אומר שהרופא ביקש ממני ללכת עקב בצד אגודל על קו ישר על הרצפה (כמו במבחן שכרות), ו… לא הצלחתי. באמת התנודדתי כמו שיכור. ה"הליכה על בסיס רחב" זו הליכה עם קואורדינציה לקויה, שמנסה לפצות על אובדן שיווי המשקל באמצעות יצירת "בסיס" יציב יותר לגוף, על ידי הגדלת המרווח בין הרגליים. הכישלון הקטן במבחן הנוירולוגי היה קצת מפחיד (כי זה מבחן שאני רגילה לעבור אותו בהצטיינות), אבל היווה גם קצת הקלה. מסתבר שזה לא נדמה לי. משהו אצלי באמת לא בסדר!

מאז שאני יודעת להגיד "יש לי ורטיגו", התחלתי לשמוע המון סיפורים מאנשים אחרים שחוו ורטיגו. מסתבר שזו תופעה מאוד נפוצה. ומשום מה לא מדברים עליה הרבה. קודם כל, הדבר הכי בולט ששמתי לב הוא, שברגע שאני אומרת "יש לי ורטיגו", הבעת הפנים של אנשים משתנה. הם נראים מבוהלים, מזועזעים, מרחמים.

והנה כמה מהתגובות המילוליות שקיבלתי אחרי הבעות הפנים:

  • דוקטורנט שלומד איתי אמר: "אוי, יש לך ורטיגו!. היה גם לבת שלי. תדעי לך שוורטיגו זה נורא מפחיד. אבל יש לזה תרופה שמאוד עוזרת".
  • דודה שלי אמרה "מה, יש לך ורטיגו? אוי, גם לי היה פעם. איזה סיוט! כל כך הרגשתי שאני נופלת, שזחלתי על הרצפה כדי להגיע לשירותים!"
  • מוכרת בחנות הבגדים הקבועה שבה אני קונה "אוי, יש לך ורטיגו? ובאת לעשות קניות? לא מתאים לך! לכי לנוח במיטה". ואז הצטרפה אליה המוכרת השנייה: "גם לי היה פעם ורטיגו. זה עבר בסוף, אבל עד שיצאתי מזה… אוי איזה סיוט!" (ושוב ההבעה המזועזעת)

בינתיים עברתי כבר כמעט חודש עם התופעות האלה. אני נמצאת במעקב, וההליכה שלי כבר חזרה להיות יותר יציבה. קיבלתי תרופה לטיפול סימפטומטי. אני קצת פחות שוכחת. מסוגלת מידי פעם לנהוג. אבל עדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי. אני מאוד עייפה. ועושה למשל הרבה שגיאות בהקלדה. ולכן, אם נפלו בלבולים ואי דיוקים ברשומה הזאת, אנא סלחו לי. קצת קשה להתרכז עם סחרחורת.

ועכשיו אני מעבירה את המשימה אליכם:
אם גם אתם חוויתם ורטיגו, בואו ספרו איך הרגשתם, ואיך זה נגמר (או לא נגמר…)
כדי שהאנשים הבאים שיחפשו חומר על ורטיגו באינטרנט, כבר לא ימצאו רק הסברים על מבנה האוזן.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

59 מחשבות על “ורטיגו – תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת!”

שינוי גודל גופנים