"בטטת כורסה" — לא מה שחשבתם.

או: האם צפייה בטלוויזיה באמת גורמת להשמנה בילדים?
סקירה מדעית מאת עפרה מהודר, Msc
בוגרת פסיכולוגיה
ומוסמכת במדעי הרפואה

"טלוויזיה היא טכנולוגיה לשידור וקליטה של תמונות וצלילים, המבוססת על משדר טלוויזיה המשדר אותות רדיו (RF) הנושאים מידע חזותי וקולי, ועל מקלט טלוויזיה הקולט את האותות, מפענחם ומציגם בפני הצופה" (מתוך ויקיפדיה). בתור אמא לילד, שגם מנסה לפתח קריירה, ואפילו רוצה לנוח מידי פעם, אני מתלבטת. הטלוויזיה היא פתרון מפתה מאוד לבעיית חוסר הזמן. מניסיון אני יודעת, שכשאני נותנת לבן שלי לצפות בשידוריה, אני יכולה לקבל כמה דקות של שקט. ומצד שני, כולם כל הזמן אומרים לי "אבל תיזהרי. טלוויזיה זה מזיק לילד!". ואני לא מבינה: למה? טלוויזיה זה בסך הכול מכשיר חשמלי. מה היא כבר יכולה לעשות לילד שלי?? החלטתי לחפש תשובה רפואית מדעית. כמו שאני עושה תמיד כשאני מחפשת מידע בנושאי רפואה, נכנסתי למקור המוסמך ביותר: אתר הספרייה הרפואית הלאומית של ארה"ב, שם מתפרסמים מחקרים מכתבי עת רפואיים בכל העולם.

ממצאים ראשונים

המחקר הראשון שעלה בחיפוש אחר המלים television and children היה משנת 2001. זה היה מחקר שבו נעשה מעקב אחרי 570 ילדים. עקבו אחריהם מגיל הגן עד גיל ההתבגרות, במטרה לראות את "התוצאות ארוכות הטווח של צפייה בטלוויזיה". החוקרים ציינו כי הם התלבטו בין שתי גישות תיאורטיות: גישה לפיה מה שקובע את ההשפעה של צפייה בטלוויזיה על הבריאות הוא "הטלוויזיה כמדיום" – כמות הזמן שמבלים לידה, וגישה שנייה לפיה מה שקובע הוא התוכן— איכות התוכניות בהן צופים בטלוויזיה. נמצא שם שילדים שבגיל הגן צפו בתוכניות חינוכיות בטלוויזיה השיגו בהמשך ציונים גבוהים יותר, קראו יותר ספרים, היו הישגיים יותר, יצירתיים יותר ותוקפניים פחות מאלו שצפו פחות. מה?? זה ממש לא מה שאמרו לי! מסקנת החוקרים: הטלוויזיה היא לא מדיום אחיד, והתכנים הנצפים חשובים יותר מכמות זמן הצפייה.

אז רגע, למה בכל זאת זה נחשב רע כל כך שילדים צופים בטלוויזיה? מאחר שאני כותבת כאן בנושאי בריאות, ולא בנושאי חינוך, החלטתי להתמקד באחד החששות הנפוצים המיוחסים לטלוויזיה: החשש שצפייה בטלוויזיה תגרום לבן שלי להשמין. להפוך ל"בטטת כורסה".

תסתכלו רגע על הילד הזה (בתמונה מתוך אתר המרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית). למה הילד שמן? האם זה באמת בגלל שהוא צופה בטלוויזיה? או אולי כי הוא אוכל חטיף מטוגן ולא זז? האם הוא יהיה יותר רזה אם יקרא ספר?

להתעמק בתוצאות

כדי להבין את הנקודה הזאת קצת יותר, צמצמתי את החיפוש. הפעם חיפשתי בספרייה את המלים : television and children and obesity. לשמחתי, מצאתי שם מחקר משנת 2002, שנראה כמקרב אותי אל ההסבר לחששות. המאמר התפרסם בכתב עת בנושא השמנה. כותרתו: "פעילות גופנית, צפייה בטלוויזיה ומשקל בבני נוער אמריקאים". זה היה סקר על יותר מחמישה עשר אלף צעירים. באופן לא מפתיע, נמצא שם שנערים שעשו יותר פעילות גופנית, סבלו משכיחות נמוכה יותר של עודף משקל. אבל אצל נערות לא נמצא קשר כזה… כמו כן, נמצא שם קשר מדורג בין צפייה בטלוויזיה לבין עודף משקל. השכיחות של עודף משקל בקרב בני נוער שצפו בטלוויזיה 4 שעות ויותר ביום הייתה גבוהה  מהשכיחות בקרב מי שצפו בטלוויזיה שעתיים או שלוש ביום. השכיחות של עודף משקל הייתה הכי נמוכה בקרב בני הנוער שצפו בטלוויזיה שעה אחת ביום או פחות. והיה קשר הפוך בין משך הצפייה בטלוויזיה לבין משך הפעילות הגופנית. רגע, אז הבעיה היא עודף צפייה בטלוויזיה או חוסר פעילות גופנית?

לזהות את האשם

זה לא חייב ללכת ביחד, אתם יודעים. הרבה מבוגרים, למשל, צופים בטלוויזיה בעודם רצים על ההליכון במכון כושר, וזה דווקא עוזר להם לרזות.  אז זו לא הטלוויזיה עצמה שגורמת להשמנה, נכון? זה עדיין לא היה לי ברור.

המשכתי לחפש. די מהר מצאתי מחקר שהתפרסם בכתב עת רפואי יוקרתי מאוד- The Lancet בשנת 2004. זה היה מחקר שבו עקבו אחרי אלף ילדים מניו זילנד, מלידתם ועד גיל 26. המטרה: לחפש קשר בין צפייה בטלוויזיה בילדוּת לבין מצב בריאות בבגרוּת. כאן היו תוצאות חד משמעיות: צפייה בטלוויזיה בין הגילאים 5-15 הייתה קשורה עם משקל גבוה יותר, סיבולת לב-ריאה נמוכה יותר, שכיחות גבוהה יותר של עישון ויותר כולסטרול בדם בגיל 26. וואו, נשמע מפחיד, לא? כן. אבל גם כאן התוצאות ההרסניות האלה מיוחסות לצפייה של שעתיים ביום ומעלה. אז בכל זאת, נשאר לי קצת זמן לנוח…

מי לא אשם?

למרות המסקנות החד משמעיות של המחקר מכתב העת היוקרתי, המשיכו לחקור את הנושא. למה? כנראה כי הן לא היו עקביות עם התוצאות של כל המחקרים שנעשו לפניו. כמו שמדענים עושים הרבה פעמים כשיש סתירות בין תוצאות של מחקרים שונים, גם במקרה הזה עשו מטא-אנליזה. במטא-אנליזה ("ניתוח-על"), שמים את כל המחקרים בנושא מסויים, שנעשו עד אותו יום, ב"סל" סטטיסטי אחד, ומנתחים את הנתונים של כל המחקרים ביחד – כאילו נאספו במחקר אחד. כך קובצו הנתונים מ- 52 מדגמים שונים, ונוצר "מדגם-על" של 44,707 (!) ילדים בין גיל 3 ל- 18.  מסקנת החוקרים הייתה ברורה: "אמנם יש קשר ברור בין ישיבה ממושכת לבין עודף משקל, אך הטלוויזיה והמחשב מואשמים במגמה זו שלא בצדק". לדבריהם, אין זה סביר לייחס את הקשר בין חוסר פעילות לעודף משקל רק לגורם אחד – כמו מדיה.

ושוב – למרות התוצאות הברורות של המחקרים הקודמים, המשיכו לחקור את הנושא. למה מדענים ממשיכים לחקור נושא שכבר הוסבר במחקרים קודמים ? זו תעלומה בעיניי. לדעתי ראוי לעשות על זה מחקר בנפרד. בכל אופן, גם אחרי המדגם הרחב הזה, המשיכו לחשוד בטלוויזיה כאשמה בבעיות הבריאות של ילדינו. בניסיון נוסף לתפוס את ה"אשם", ערכו חוקרים מארצות הברית ניסוי קטן. הם לקחו מדגם קטן יותר, של 70 ילדים – אשר כולם סבלו מעודף משקל, וחילקו אותם באופן אקראי לשתי קבוצות: קבוצה אחת בה נעשתה התערבות של החוקרים להפחתת הצפייה בטלוויזיה, וקבוצה שנייה בה לא נעשתה התערבות כזאת (קבוצת ביקורת). במסגרת הניסוי, הצליחו החוקרים להפחית את שעות הצפייה של הילדים בטלוויזיה ובמחשב למחצית. אצל הילדים שצמצמו את השימוש במסכים למחצית, נמצאה ירידה גם במשקל וגם בצריכה הקלורית (של אוכל), אבל – והנה ההפתעה – לא הייתה אצלם עלייה משמעותית בכמות הפעילות הגופנית.זאת אומרת, שכנראה, הילדים האלה באמת צפו פחות בטלוויזיה, אבל זה לא גרם להם לקום מהכיסא. הם פשוט עשו פעילויות אחרות בישיבה. מה שמעניין: הם אכלו פחות. רגע, אז מה זה אומר? זה אומר שבעצם אין בעיה בריאותית בעצם הצפייה בטלוויזיה, אלא באכילה הנלווית אליה. אז אם הבן שלי אוהב לצפות בטלוויזיה, וזו הפעילות היחידה שלו באותו זמן (אצלנו לא אוכלים בסלון), אז זה בסדר, לא? וגם אצל מי שכּן מרשה לאכול בסלון – אם הילד יישב מול המסך וינשנש נניח עלי חסה, ולא – נגיד – חטיף מטוגן כמו בתמונה, אז הצפייה בטלוויזיה לא תשמין אותו. זה מעודד, לא?

סיכום:

יש מחקרים שמראים על קשר סטטיסטי בין צפייה בטלוויזיה לבין השמנה בילדים. אבל אני לא מצאתי שום הוכחה לכך שהצפייה בטלוויזיה היא כשלעצמה גורמת להשמנה בילדים. ממה שראיתי (וגם סתם מהיגיון פשוט), נראה שהאכילה בזמן הצפייה בטלוויזיה – היא המשמינה.

הטלוויזיה היא רק מרכיב קטן באורח החיים היושבני המאפיין את העולם המודרני. רכיבים נוספים בכך הם: המכונית שבגללה אנחנו הולכים פחות ברגל, מכונת הכביסה ש"בגללה" אנחנו לא יורדים לנהר לקרצף את בגדינו (עוד פעילות גופנית), ואפילו הברז — שחוסך מאיתנו את סחיבת הדליים מהבאר. לדעתי, הטענה ש"שצפייה בטלוויזיה גורמת להשמנה בילדים" הגיונית באותה מידה כמו טענה ש"שימוש במכונת כביסה גורם להשמנה במבוגרים". זה נשמע לכם הגיוני?

אז מה בתכלס?

http://www.health.gov.il/Subjects/KidsAndMatures/Pages/hop.aspx
שיתוף פעולה בין משרד הבריאות לערוץ "הופ"

לפי מרבית המחקרים, הסיכון של השמנה מקושר בעיקר עם צפייה של שעתיים ומעלה ביום בטלוויזיה. הגיוני או לא הגיוני — זו נשמעת לי הגבלה שאפשר לעמוד בה.

לפי המחקר הראשון שראינו, אם תוכן התוכנית הוא איכותי, ואין בה פרסומות, אז היא יכולה אפילו לתת לילד ערך חינוכי. זה מאפשר להורים לעסוק קצת בענייניהם או פשוט לנוח.

על מנת להפחית את הסיכון להשמנה, בזמן שמסתכלים בטלוויזיה, לא מומלץ לאכול. או לפחות לא לאכול "זבל".

והכי חשוב: בשאר הזמן הפנוי לתת לילדים לעסוק בפעילות גופנית! לבלות בגינת השעשועים, בים או בבריכה, לרכוב על אופניים, לשחק תופסת ומחבואים, לצאת לטיולים. או סתם ללכת לסידורים ברגל. אם יש לכם רעיונות נוספים לבילויים פעילים עם ילדים, תוכלו להציע אותם ב"תגובות".

מצאתם עניין במאמר? לחצו כאן, ותקבלו הודעה על עדכונים באתר.

לקריאה נוספת:

"לשבת? לקום!" כתבה בנושא יושבנוּת. מאת אראלה טהרלב- בן-שחר. "מכביתון" ספטמבר 2012, עמ' 26- 32.


5 תגובות על הפוסט “"בטטת כורסה" — לא מה שחשבתם.

  1. ומה לגבי השפעות קוגניטיביות ופסיכולוגיות? אני לא רופאה ולא מדענית אבל מההתנסות האישית שלי עם עצמי ועם הילדים נראה לי די ברור שהטלוויזיה או המדיה מאפשרת לקלוט מידע רב בזמן קצר ואולי אף משפרת את יכולת קליטת המידע, אך גם מעודדת פסיביות ולעיתים גם אלימות (כי קשה לשלוט על התכנים ב100%) וזה בא על חשבון אינטראקציות אנושיות הרבה פעמים ומפחית את היכולת של הילד ללמוד איך להעסיק את עצמו בעצמו (כי למה לטרוח אם יודע שיש מכשיר קסם כזה שמיד מבדר אותו בלי מאמץ).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.