מאת עפרה מהודר, MSc
בוגרת פסיכולוגיה
ומוסמכת במדעי הרפואה

איך אתם מרגישים כשמתקרב יום ההולדת שלכם? שמחים מהרגיל? עצובים יותר? או אותו דבר? האם ההרגשה משתנה אצלכם עם הגיל?

לא, לא התבלבלתי. כן, זה כן קשור לבריאות. מסתבר שהעניין הזה, של מצב הרוח ביום ההולדת, מטריד כבר שנים חוקרי רפואה ברחבי העולם. בעיקר הוא מטריד פסיכיאטרים. מה מטריד אותם? ובכן, בעיקר הם חוששים שהפציינטים שלהם יתאבדו.

ההשערה הזאת, שיום הולדת גורם למצב רוח רע, נקראת "תוגת יום ההולדת" ("Birthday blues"). המחקר הראשון שמצאתי בנושא הזה התפרסם בשנת 1986, וכבר שם נכתב שהרעיון לא חדש. בשנת 2007 פורסם בכתב עת לפסיכיאטרייה עוד מחקר לבדיקת ההשערה הזאת. החוקרים, ממדינת בוואריה, עברו על רשימה של יותר מ-11 אלף מקרי התאבדות שהתרחשו במדינה בשנים שקדמו למחקר. הם לא מצאו שום קשר בין תאריך יום ההולדת לתאריך ההתאבדות. אבל חוקרי תמותה לא מתייאשים כל כך מהר, מסתבר. מחקר חדש יותר התפרסם בכתב העת בעל השם המרנין "Death Studies". המחקר הזה, הפעם ממישיגן שבארצות הברית, נערך על מדגם מיוחד: שחקני כדורסל מהליגה הלאומית. הפעם החוקרים לא התייחסו רק למוות כתוצאה מהתאבדות, אלא לתמותה מכל גורם. הם שיערו, שאנשים מפורסמים ייטו במיוחד למות סביב יום ההולדת שלהם, לעומת ימים אחרים של השנה. כמו כן הם שיערו, שככל שהאיש יהיה מפורסם יותר, כך הסיכוי שלו למות דווקא ביום ההולדת שלו — יגדל. תוצאות המחקר תאמו את ההשערות, כך הם מדווחים. ובכן, נראה שזה לא כזה כייף להיות מפורסם.

המחקר החדש ביותר שמצאתי התפרסם בשנה שעברה (2011), בכתב העת Crisis ("משבר"). המחקר נערך על ידי מרכז למניעת התאבדות בבריטניה. כאן חידדו את השאלה עוד יותר. הם שאלו: האם יהיה הבדל בתוגת יום ההולדת בין גברים לנשים? האם זה ישתנה עם הגיל? והאם יהיה מהבחינה הזאת הבדל בין אנשים מהאוכלוסייה הכללית לבין מטופלי בריאות הנפש? התוצאה מעניינת: החוקרים אכן מצאו עלייה בשיעור התאבדויות סביב תאריך ימי ההולדת. העלייה הזאת הייתה גדולה יותר דווקא בקרב גברים, והיא גברה אצלם עוד יותר אחרי גיל 35. בקרב מטופלי בריאות הנפש, הייתה נטייה מוגברת להתאבדות רק אצל הגברים.

אני קראתי את כל המחקרים האלה לקראת יום ההולדת שלי. ואז חשבתי: אולי בכל זאת יש איזה היגיון בחגיגות יום ההולדת? העוגה, הנרות, המפגש עם חברים? אולי זה פשוט הפתרון שהמציאו בני האדם כדי להתמודד עם התוגה? ואולי העובדה שנשים חוגגות את ימי הולדתן יותר (עם חברות וכו') מונעת אצלן מעשים קיצוניים? יותר בריא לצחוק על הגיל עם חברה, מאשר להתאבד. לא?

מאת עפרה מהודר, Msc
מוסמכת במדעי הרפואה
אפידמיולוגיה ורפואה מונעת

כל איזו תקופה מופצת באינטרנט ובאימיילים איזו מצגת זוועה אחרת בקשר לחלב בקר. גם דעות עממיות בנושא לא חסרות. "החלב מסרטן" '"מלא הורמונים"  ו"ממילא הסידן לא נספג" – הן בין הטענות הנפוצות. כשאנשים קוראים את זה, הם נכנסים לפאניקה, כי אצלנו בארץ, חלב הוא אחד ממרכיבי התזונה המרכזיים. ואז, רגע לפני שהם זורקים את כל היוגורטים מהמקרר,  אנשים פונים אליי, לשאול מה דעתי בנושא. ובכן, הנה דעתי, בתמצית:

קודם כל, אני מזכירה לכם, שמכתבי שרשרת באימייל וסרטונים ב"יוטיוב" ודומיו הם לא מקור אמין למידע מדעי. מידע מדעי נמצא בכתבי עת מדעיים. עבור הקהל הרחב אפשר למצוא אותו באתרי בריאות מקצועיים.

ועכשיו, לגופו של עניין:

בחברה המערבית נהוג לצרוך חלב ומוצריו לצורך שתי מטרות:

1. אספקת סידן (לעצמות, לשיניים, וכו')
2. אספקת חלבון.

בנוגע לסידן יש הרבה ויכוחים – האם הוא נספג בעצמות או לא. אני לא ביוכימאית אז אני לא יכולה לשפוט בעניין. מה שכּן שמתי לב הוא, שמשום מה נוטים בדיונים האלה לשכוח את החלבון. חלבון החלב הוא חלבון מלא (מכיל את כל החומצות האמיניות שאדם זקוק להן), ומאז ביות הצאן והבקר, זהו חלבון קל להפקה, ולכן הוא נעשה נפוץ. העובדה שחלבון החלב הוא חלבון מלא נותנת לו יתרון לעומת חלבונים צמחיים, כמו אלו שבקטניות למשל. קלות ה"ייצור" של החלב היא היתרון שלו על פני בשר מהחי.
חלבון מלא מסוג דומה נמצא בביצים. גם זה נחשב מאכל "צמחוני", למרות שאת האפרוחים ממין זכר למשל – הורגים (כי הם לא מטילים ביצים!).  מבחינת אכזריות, אני לא בטוחה מה עדיף – מה שעושים לפרות כשחולבים אותן, או מה שעושים להן כששוחטים אותן לבשר…

הרבה אנשים נמנעים מצריכת חלב כי הם חושבים שהם אלרגיים.
ובכן, אלרגיה (תגובה חיסונית מוגברת) לחלב היא תופעה די נדירה – היא מופיעה באחוזים בודדים מהאוכלוסייה.
ובניגוד לדעה הרווחת, היא מופיעה בעיקר דווקא אצל ילדים ותינוקות. עם הגיל, השכיחות שלה יורדת. עבור האנשים שהם אלרגיים לחלב, החלב באמת מסוכן – הוא עלול לגרום להם מוות בחנק! אבל שוב — זו תופעה לא שכיחה.
תופעה הרבה יותר נפוצה אצל מבוגרים היא אי סבילות ללקטוז (סוכר החלב). אי סבילות היא קושי בעיכול, ולא בחיסון. והיא מתבטאת בתופעות כמו כאבי בטן, גאזים ושלשולים. זו תופעה ממנה סובלים עשרות אחוזים (!) מהאוכלוסייה, והשכיחות שלה עולה עם הגיל. אני בעצמי סובלת מהתופעה הזאת. היא לא מסוכנת. והיא גם לא דורשת להימנע כליל ממוצרי חלב. אפשר לצרוך מוצרים דלי לקטוז, ולהיעזר בכמוסות לקטאז.

לגבי הטענה ש"חלב פרות לא מיועד לבני אדם. חלב מיועד לעגלים".
זה נכון.
ותפוח עץ הוא פרי –הוא מיועד לציפורים, שיאכלו אותו ויפיצו את זרעיו של העץ.
אז…?
שלא נאכל גם תפוחים?
הרבה ממי שטוענים שחלב פרות לא מיועד לבני אדם,צורכים,כאלטרנטיבה, חלב עזים.
ובכן, צר לי להזכיר לכם: גם חלב עזים לא מיועד בטבע לבני אדם. הוא מיועד לגדיים.

אז מה לעשות? לצרוך חלב או לא? 

כרגיל, הפתרון נמצא בגיוון.

אדם בריא, שאין לו אלרגיה ידועה לחלב (כהגדרתה לעיל), יכול לצרוך חלב בקר.

• וגם חלב עזים.
• וגם "חלב" שקדים למרות שהוא מאוד שומני
• וגם "חלב" אורז – שזה בסך הכול מי הבישול של אורז.
• וגם "חלב" סויה (שזה בעצם בכלל לא חלב אלא מיצוי נוזלי של הצמח – עם תוספות). דרך אגב, למי שפוחד מהורמונים: דווקא חלב סויה עלול להוות סכנה גדולה יותר מחלב בקר.  הסויה מכילה באופן טבעי פיטו-אסטרוגנים, שהם חומרים דמויי הורמון המין הנשי. אלו לא חומרים שמוסיפים לה בעיבוד, זה פשוט חלק מהצמח. לנשים שההורמון הזה מסרטן אותן — למשל נשים שעברו סרטן שד — ממליצים בדרך כלל להימנע ממנו. לאנשים אחרים מותר לצרוך סויה כחלק מתזונה מגוונת.

עבור מי שעדיין חושב שחלב בקר מסרטן, אני מצרפת כאן קישור לספרייה רפואית הלאומית של ארצות הברית. כשתמצאו שם את המחקר שמוכיח את זה, אנא כתבו לי. תודה.

בינתיים, אתם יושבים , וקוראים מאמר ממחשב.
אז אתם ממילא לא חיים כפי שאתם "מיועדים" בטבע.
ואם אתם אוכלים חלב ומרגישים עם זה לא טוב, אל תאכלו אותו. אבל לא בגלל שזה כתוב במצגת, אלא בגלל שאתם רוצים להרגיש טוב.

-

גילוי נאות:
אני לא עובדת ב"תנובה" וגם לא במועצת החלב.

מאת: עפרה מהודר, MSc

בוגרת פסיכולוגיה

ומוסמכת במדעי הרפואה

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה חדה בשיעור הפעוטות והילדים המאובחנים כשייכים ל"ספקטרום האוטיסטי". הספקטרום, שנקרא בעברית "הקשת האוטיסטית", כולל מספר הפרעות, ביניהן: אוטיזם קלאסי, תסמונת אספרגר, ו- PDD. ההורים שלנו בקושי שמעו על ההפרעה הזאת. בדור שלנו, כל אחד מכיר ילד "כזה" – מהכיתה, מהשכונה או … מהבית. ומי שלא מכיר אישית, מכיר מהטלוויזיה – מתוכניות כמו "פלפלים צהובים" או  "הורים במשרה מלאה". בחמישים השנים האחרונות, שכיחות הילדים המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי עלתה פי 15!

בזמנו נפוצה שמועה לפיה העלייה בשיעור האוטיסטים היא תופעת לוואי של חיסונים. שמועה זו הופרכה מכל וכל, כאשר החוקר שהפיץ אותה הודה שזייף נתונים, וה"מחקר" הוסר מכתב העת המדעי. אז מה כן גרם לעלייה התלולה הזאת?

קודם כל, השינוי בהגדרה. בדור של הורינו, כשאמרו על מישהו שהוא "אוטיסט", הכוונה הייתה בדרך כלל לאוטיזם קלאסי – ילד שלא יודע לדבר. כיום, גם אנשים שפעם נחשבו סתם "מוזרים" מוגדרים כאוטיסטיים. חוקרים ומטפלים רבים טוענים שחלק מהעלייה בשכיחות נובע פשוט – מאבחון יתר. פירוש הדבר הוא, שגם ילדים שאינם באמת אוטיסטיים מקבלים כיום אבחנה על הספקטרום. בכתבה זו ננסה למפות את הגורמים המרכזיים המעודדים אבחון יתר של אוטיזם בישראל, וכן להצביע על המחיר הגבוה אותו הוא גובה – מהילדים המאובחנים, מבני משפחותיהם ומהציבור הרחב כולו.

מהן ההשלכות של אבחון יתר? המחיר האישי, המשפחתי והציבורי

לפי ענת יודפת, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית מומחית, תופעת אבחון היתר אינה רק "שגיאה מקצועית" אלא גם בעלת משמעויות רבות נוספות.

ברמה האישית - ילד המאובחן כאוטיסט, אף שאינו כזה, נכנס למסלול חד כיווני ואולי אף בלתי הפיך, אשר ישפיע עליו לאורך כל חייו, וימנע ממנו למצות את מלוא הפוטנציאל הטמון בו. סביר להניח כי ילד הגדל במסגרת המיועדת לאוטיסטים, יתאים את התנהגותו ואת יכולותיו ל"תקרת הזכוכית" של מסגרת זו, באופן בו יתכן ולא ניתן יהיה לשקם בעתיד את יכולותיו, גם אם יתברר כי האבחון הראשוני שלו כאוטיסט היה שגוי. הנבואה עלולה להגשים את עצמה.

ברמה הציבורית  –חלק מהמשאבים הרבים המוקצים כיום במסגרת "סל הזכויות" הניתן לאוטיסטים כלל אינו רלוונטי לשיקומם ולפיתוחם. משאבים רבים אלו, הניתנים ברובם דרך תקציבים ממלכתיים, עלולים לבוא, בעקיפין, על חשבון אוכלוסיות אחרות אשר זוכות ל"פופולאריות" נמוכה יותר (כגון הפרעות פוסט-טראומתיות, נכויות, פיגור וכדומה).

אבחון יתר: הגורמים המשפיעים

ענת מצביעה על שלושה גורמים המצטרפים זה לזה והתורמים לאבחון יתר של אוטיזם בישראל:

1.      הגדרה רחבה (מדי) של "הספקטרום האוטיסטי" המופיעה כיום ב- DSM – "התנ"ך של הפסיכיאטריה".

2.      "סל הזכויות" המורחב המוענק כיום לילדים המאובחנים כאוטיסטים.

3.      אוריינטציית האבחון – המקובלת בקרב אנשי המקצוע המאבחנים.

בעיית ההגדרות, ואוריינטציית האבחון

אנו מוצאים כי ההגדרות התקפות כיום באבחון הספקטרום האוטיסטי כוללות בתוכן גם את המאפיינים של הפרעות ויסות Regulation Disorder)), אשר אמורות להיות מטופלות במסגרות אחרות. המשמעות המעשית היא כי ילד המאובחן כסובל מהפרעות ויסות ניתן "לתייג" כיום גם כמי ששייך לתחום האוטיסטי, וזאת גם במקרים בהם ברור כי הוא אינו עונה על "הגדרות הליבה" של האוטיזם – למשל אינו סובל מהפרעות בתקשורת!. התוצאה היא שהילד ומשפחתו מקבלים את סל הטיפולים הרחב ביותר אך לא את סל הטיפולים המתאים ביותר.

את "ההוכחה" להשפעתה הדרמטית של אוריינטציית האבחון על סיטואציות של אבחון שגוי (המתבטא, בין היתר, באבחון יתר) אנו מוצאים בשני מקומות עיקריים:

ילדים אשר "יצאו מהאוטיזם" – בגישה המקובלת, נראה כי ילדים אלה מעולם לא היו "אוטיסטים" וכלל לא היו אמורים להיות מאובחנים ככאלה.

אבחון מאוחר – ילדים שאובחנו עם אוטיזם אחרי גיל 3-4, או עם תסמונת אספרגר אחרי גיל 5, פעמים רבות אובחנו כך בטעות.

"סל הזכויות" למאובחנים כאוטיסטים – והשפעתו הדרמטית על הורים ואנשי מקצוע

מסיבות היסטוריות, זוכה האוטיזם למעמד מיוחד בהשוואה לבעיות התפתחותיות וללקויות אחרות – הן בציבור הרחב והן בקרב מקבלי ההחלטות האמונים על הקצאת המשאבים לטיפול בלקויות אלו. בשונה מלקויות כפיגור, היוצרות בציבור ואצל ההורים תחושות של בושה ואי-נוחות, קיבל האוטיזם מעמד של לקות "לגיטימית" ולעיתים אף בעלת משמעות מיסטית וחיובית, הבאה לידי ביטוי בביטויים כמו "ילדי המלאכים" ודומיהם.

גורמים אלה, בשילוב שדולה חזקה שפעלה מתוך מוטיבציה כנה להיטיב את מצבם של מי שלקו בהפרעה נוירו-התפתחותית מורכבת, יצרו השפעה חזקה ומתמשכת על מקבלי ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר – והביאו ליצירת "סל הטבות" הכולל זכויות מגוונות ובתוכן קצבה חודשית וזכות לסל טיפולים רחב.

נוצרה פרקטיקה לפיה "אם אפשר לאבחן את הילד כאוטיסט – כדאי לעשות זאת".

כלומר: סל הזכויות המשופר (יחסית ללקויות אחרות) הניתן למשפחות של ילדים המאובחנים כאוטיסטים הפך לתמריץ משמעותי לבחירה באבחון זה, במידה והוא אפשרי, הן עבור ההורים והן עבור אנשי מקצוע רבים.

ואם הוא באמת אוטיסט? זה אומר שחייבים לטפל בו?

יש גם גישה אחרת. מתוך אתר אס"י – אנשי קהילת הספקטרום האוטיסטי בישראל:

"אוטיזם, על כל שלל גווניו, איננו הפרעה או מחלה, כי אם דרך חיים שונה ולגיטימית. אוטיזם הנו חלק בלתי נפרד מן ההתפתחות האנושית ובלעדיו לא יתקיים חלק נכבד מן הקידמה האנושית. על כן, אין לקדם תוכניות ל"חיסול האוטיזם" ובמקומן יש לקדם את אנשי הספקטרום האוטיסטי בחברה, כפי שהם. יש ללמדם (בדרכים שונות וייחודיות), ממש כמו כל אחד אחר, בהתאם ליכולותיהם, את כל המיומנויות של בני האדם, אך אין "לרפאם".

בקיצור: אם הילד שלכם אובחן כאוטיסט, לא בטוח שכדאי מייד לרוץ לטיפולים: א) יכול להיות שהוא אובחן בטעות ב)  אולי הוא לא רוצה שתטפלו בו. הוא רוצה שתקבלו אותו כמו שהוא– כמו כל ילד….

מקורות

ענת יודפת

http://www.psychology.org.il/article/326/

פסיכולוגית חינוכית מומחית ופסיכולוגית התפתחותית מומחית מדריכה (M.A)

פסיכולוגית ראשית במכון להתפתחות הילד של מכבי שירותי בריאות בחיפה, בעלת קליניקה פרטית לטיפול בפעוטות וילדים בעלי קשיים התפתחותיים, ומדריכה אנשי מקצוע בתחומי הטיפול והדיאגנוסטיקה.

אתר אינטרנט: www.anatyodfat.com

אס"י- אנשי קהילת הספקטרום האוטיסטי בישראל

http://www.acisrael.org/

———–

מאמר זה פורסם, בשינויים קלים, במגזין OnLife מקבוצת הארץ-דה מרקר.

לקריאה נוספת בנושא:

מאמר IMAJ מגמות באבחון אוטיזם בישראל. שימו לב במיוחד ל- Figure 1.

מאת עפרה מהודר, MSc
בוגרת פסיכולוגיה
ומוסמכת במדעי הרפואה

לפני זמן מה התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה תחת הכותרת "הקלוריה האנוכית", כתבה שעוררה עניין רב. הטענה המרכזית בכתבה: דיאטה מנוגדת לטבע האנושי.  זוהי כתבה מתורגמת של טארה פארקר-פופ מה"ניו יורק טיימס" שבאורח לא מפתיע מתאימה למציאות הישראלית לא פחות משהיא רלבנטית  לזו האמריקאית. 

בחיפוש אחר אלטרנטיבה לדיאטה הקלאסית, למדתי על גישת הנון דיאט.

זוהי גישה שהתחילה בארצות הברית, ומתפשטת בהדרגה בארץ. שרית שמשוני היא פסיכותרפיסטית המטפלת בבעיות אכילת יתר בשיטת הנון דיאט. לטענתה של שרית, דיאטות הרזיה אינן מצליחות כיוון שהן גזירה שאין הגוף (והנפש) יכולים לעמוד בה.  לראייתה, דיאטות מבוססות על אכילת אוכל שלא אוהבים בכמויות מדודות בתפריט, ובדרך כלל גם לפי לוח זמנים מוכתב מראש. דיאטות מנתקות אותנו מהמנגנון הטבעי של רעב ושובע וגורמות לנו להתעלם מן הצורך הפיזי והרגשי שלנו בהזנה. מסר הרסני נוסף בדיאטות ההרזיה למיניהן הוא שאיננו יכולים לסמוך על עצמנו להזין את גופנו ולתת לו לאכול את מה שהוא באמת זקוק לו – ולכן אנו זקוקים לאיש מקצוע שיגיד לנו מה לאכול. החשש הוא שאם בכל זאת נקשיב לגוף וניתן לו מה שהוא רוצה, לא נפסיק לאכול, ונהפוך ל"הר אדם". כאילו אותו כושר שאנו נולדים איתו כתינוקות – לאכול, לשבוע ולהמשיך הלאה – ניטל מאיתנו לצמיתות. איילת קלטר היא דיאטנית קלינית, המטפלת בהשמנה והתנהגויות אכילה, ומנהלת את מרכז שפת האכילה. איילת: "בניסיונות ההרזיה אנחנו לא רק מנסים להתנגד לטבע האנושי אלא אף מקלקלים את מה שהוא העניק לנו. ניסיונות ההרזיה משבשים את המטבוליזם, משבשים את האכילה, פוגעים בנפש האדם, מייצרים אפליה על רקע משקל ובעיקר משמינים אותנו יותר ויותר. "

"'לאכול כשאתה רעב ולהפסיק כשאתה שבע' הוא החיווט הבריא שלנו" אומרת שרית . "למרות שלפעמים זה מרגיש כך, כושר זה לא אבד לעד. על ידי אימון מתאים אפשר לחזור ולהתחבר מחדש למערכת המווסתת את המשקל שלנו — "מערכת הרעב והשובע". אפשר ללמוד להבחין בין הרעב הפיזי (דרך הגוף שלנו להודיע שהוא זקוק למזון) לבין הרעב הרגשי ("בא לי לאכול משהו" אכילה מתוך שעמום, עצב, לחץ וכו'). העיקרון הבסיסי: לאכול כשרעבים, ולהפסיק לאכול כשאנחנו שבעים. נשמע פשוט? כל מי שסובל ממשקל יתר או מהפרעות אכילה, יודע שזה ממש לא כך. אז איך עושים את זה? המטרה היא ללמוד לחשוב כמו אנשים רזים,  ולסגל הרגלי אכילה דומים לשלהם. למידת מיומנויות אלה תוך כדי התמודדות עם הרגשות שעולים – מובילה לחופש מהמחשבה על אוכל, במקביל לירידה במשקל."

המשקל אליו שואפים לפי הגישה הזאת, איננו "המשקל האידיאלי" אותו אנו רואים אצל הדוגמניות במגזיני האופנה. אלא המשקל הטבעי שלנו – המשקל הנוח לאדם הספציפי, בהתאם לנטיותינו הגנטיות וליכולותינו הנפשיות. גוף האדם הוא מערכת המבוססת על איזון, ולכל אדם יש נקודת איזון (set point) שונה. בגישה זו נותנים מקום לכך שקיימת שונות טבעית במשקל הגוף של אנשים שונים ובצורתו. זוהי גישה שמבוססת על קשיבוּת וקבלה עצמית (acceptance  & mindfulness ) במקום על פיקוח של איש מקצוע והלקאה עצמית. איש המקצוע בגישה הזאת משמש רק מאמן, שמלמד את האדם להזין את עצמו – מבחינה פיזית וגם נפשית.

 עקרונות בסיסיים של non-diet approach:

• שינוי יקרה מתוך קבלה עצמית וחמלה כלפי עצמנו, ולא מתוך קיפוח, מניעה ורגשי אשמה.
• אפשר לאכול מה שאנחנו רוצים ולרדת במשקל.
• גם כשאנחנו לא רעבים, יש סיבות טובות לכך שאנחנו אוכלים. אנחנו רוצים לעשות טוב לעצמנו. אנחנו פשוט עושים את זה בדרך הלא נכונה…
• בחיים שלנו יש כאב ויש סבל בלתי נמנעים. הבריחה מהם על ידי אוכל או התמכרויות אחרות לא עוזרת לשחרור מהסבל. היא רק מוסיפה עוד סוג של סבל.

איפה הקטש?

"שיטת הנון-דיאט אינה עוד דיאטה", מתריעה שרית." מדובר בתהליך שכרוך בדרך לא קלה: תהליך של הגדלת טווח היכולת שלנו להיות עם אי הנוחות, המצוקה והסבל של הרגע הנוכחי המביא אותנו לפנות לאוכל. לא מדובר באיפוק, שאנו עושים בדיאטות הרזייה כי אם על נתינת מקום לאי נוחות, כפי שהיא נחווית, מבלי לדחות אותה או להיאחז באוכל". "הפרדוקס הגדול" , מדגישה שרית, "הוא שאם נותנים מקום לאי נוחות -  היא מתמוססת. במילים אחרות, זהו תהליך של הגדלת היכולת שלנו להישאר ער ברגע הנוכחי עם כל מה שעולה. הירידה במשקל היא החלק הקל שקורה באופן טבעי כשאנו מקשיבים לתחושת הרעב והשובע וכך מאבדים משקל."

יש גם אנשים להם השיטה הזו לא מתאימה בכלל. בדרך כלל מדובר על אנשים שיש להם מגבלות רפואיות באכילה. למשל אנשים שהם אלרגיים למזונות מסוימים, או שיש מזונות שאסורים עליהם בגלל סוכרת, יתר לחץ דם, מחלות קיבה וכו'. בגלל זה אצלי על המקרר כן תלוי תפריט של דיאטנית – מהסוג הישן והלא-חביב.

————-

כתבה זו התפרסמה, בשינויים קלים, באתר Onlife מקבוצת הארץ-דה מרקר.

מאת עפרה מהודר, MSc

מוסמכת במדעי הרפואה

בקרב שוחרי הבריאות, רבים בוחרים בתזונה צמחונית (ללא בשר) או אף טבעונית (ללא ביצים וחלב) . זה נראה להם "טבעי". אחרים בוחרים בתזונה צמחית מתוך מניעים מוסריים — הם לא רוצים להרוג בעלי חיים .

אני אישית מזדהה עם המניע המוסרי. אני חובבת בעלי חיים ומתקשה, כמו שאומרים, להרוג אפילו זבוב.

לעומת זאת, אני לא מסכימה עם הטענה שתזונה צמחונית היא טבעית יותר, או אפילו בריאה יותר — לפחות לא לבני אדם.

בעלי החיים בטבע נחלקים לשלושה סוגים:

1. צמחונים (Herbivores) – כמו הארנבים וגם הפָרות. אוכלים רק צמחים . פרות אוכלות עשב, ובקשר לארנבים… תשאלו את הילדים. מהחומרים שהם מוצאים בצמחים, בעלי החיים הצמחוניים מסוגלים לבנות בעצמם את החלבונים שמרכיבים את גופם.

2. אוכלי בשר (carnivores) –  כמו הנמרים וגם החתולים. הם לא מסוגלים לבנות את חלבוני גופם בעצמם, לכן הם אוכלים בעלי חיים אחרים. (ראיתם פעם חתול אוכל לחם, או תפוח עץ?).

3. אוכלי-כּול (Omnivores). אוכלים גם צמחים וגם בעלי חיים.

התזונה של כל בעל חיים קשורה למבנה הגוף, ובעיקר למבנה מערכת העיכול שלו.

לפרות — הצמחוניות — יש שלוש קיבות. אחת מהן מיוחדת לעיכול של סיבים.

לארנבים יש שיניים קדמיות בולטות — לכרסום הגזר.

לנמרים (ולדרקולה) יש ניבים ארוכים — לקריעת הבשר מעצמות הטרף.

ומה עם האדם?

לאדם יש גם שיניים קדמיות בולטות כמו לארנב,

וגם ניבים חדים בצד לחיתוך בשר.

בנוסף, יש לו שיניים טוחנות שטוחות — מתאימות ללעיסת עשבים.

אך בניגוד לפרה לועסת העשבים, הקיבה של האדם לא מעכלת בכלל את הסיבים. (בגלל זה ממליצים על אכילת סיבים — דווקא לאנשים ששומרים על דיאטה. )

האדם מסוגל לבנות את חלבוני גופו לבד. גם אם הוא צמחוני. עם קצת מאמץ אפשר לבנות תפריט  צמחוני שיעשה את זה.

אבל האדם לא מסוגל להפיק לבד ויטמין B12. את זה הוא חייב לקבל מבעל חיים אחר. אם מדובר על אדם צמחוני, אז בדרך מבעל החיים ההוא ועד לקיבה שלו, הויטמין יעבור בצנצנת או במזרק.

בקיצור: תזונה צמחונית יכולה להיות בריאה, אם בונים אותה כך. אבל לא מדייק להגיד שהיא טבעית, לאדם. האדם הוא אוכל-כול (Omnivore). זה הכול.

ט"ו בשבט שמח.

מאת עפרה מהודר, MSc

מוסמכת במדעי הרפואה

כמה ימים חשבתי מה לכתוב לכבוד חנוכה. החלטתי לוותר על הכתבה המסורתית בנושא שמן. את זה כבר קראתם השבוע בכל האתרים. במקום זה, חשבתי על נושא קצת יותר מסתורי: הנס. או ספציפית, הנס הרפואי. זה נראה לי נושא קצת יותר מאתגר, כי אני כרגיל מחוייבת לחומר מדעי בלבד. ונסים ומדע, כידוע, לא מסתדרים טוב ביחד (אם תרצו — כמו שמן ומים). מדעי הרפואה פותחו הרי כדי לרפא אנשים בלי לחכות לנסים. לכן תהיתי אילו מאמרים מדעיים יהיו, אם בכלל, בנושא נסים (miracles). נכנסתי בחשש לאתר הספרייה הרפואית הלאומית של ארה"ב לבדוק את העניין. כצפוי, לא היו שם הרבה מחקרים שהכותרת שלהם הייתה "miracles". ובכל זאת, היו כמה. והנה אני אביא כאן דוגמית.

 במאמרים שעלו בחיפוש, חיפשתי קודם כל את הבסיס. ההגדרה – מה זה נס?

מצאתי הגדרה כזאת בכתב עת די נידח — Southern Medical Journal. שם נאמר כי, "על פי ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע, נס מוגדר כך:

(1) אירוע אמיתי יחיד, אשר את הופעתו ניתן להוכיח, לפחות בעיקרון, באופן אמפירי;

(2) אירוע שהוא חריג באופן קיצוני, או חסר תקדים, על פי הידע המדעי האמפירי שנצבר עד לאותה נקודה בזמן;

(3) האירוע מעורר תדהמה רבה;

(4) [מעשה הנס] הוא משהו שניתן על ידי אלוהים באופן חופשי, ולא צריך לעשות דבר מסוים כדי לזכות בו;

(5) אנשים מבינים אותו, מעבר לעובדות הפשוטות, כסימן מאלוהים שמעביר מסר רוחני;

(6) האירוע צריך להיות מאושר כ-נס על ידי אותה קהילת מאמינים אליה כוון המסר".

בהמשך אותו גיליון של כתב העת הנידח התפרסם מאמר נועז יותר. כותרתו "מצפים לנס. על נסים, אמונה בנסים ואפליה". למה אפליה? הנה ההסבר: "כי השימוש במוסדות רפואיים ציבוריים, לצורך אשפוז של חולים שמחכים לנס מהווה אפליה כנגד אתאיסטים, חסרי דת, ואנשים שמחזיקים באמונות אשר כופרות בנסים".  אה! אם אתם חילוניים, ולא מאמינים בנסים, אתם עלולים להיות מופלים לרעה בבית החולים — כי המיטות נתפסות ליותר זמן על ידי אנשים שמחכים שיקרה להם נס .  תודו שגם עם כל הדיונים האקטואליים בנושא יחסי חילונים-דתיים — על זה עוד לא חשבתם.

 באותה שנה , 2007, התפרסם עוד מאמר בנושא נסים ברפואה, הפעם בכתב עת להיסטוריה של הרפואה. כותרתו של המאמר: "הרופא היה מופתע , או: איך מאבחנים נס". החוקרים החרוצים סקרו שש מאות נסים שתועדו בארכיונים של הוותיקן, ועברו קנוניזציה (הוכּרו כקדושים). הם מצאו , ש- 95% מהאירועים שקיבלו מעמד רשמי של נס בין המאה ה- 17 למאה ה- 20, היו אירועים רפואיים. הם מציינים שבכל המקרים נדרשה עדות של רופא על מנת לאשר את הפרוגנוזה הגרועה שהייתה צפויה קודם לחולה, ואת התדהמה לאור הריפוי המפתיע. אם כך, מסתבר, שאפילו בוותיקן, במאה ה- 17, כאשר הנס היה מיוחס להתערבות של אלוהים – את האישור של הנס היה צריך לתת – רופא.

מקורות

Sulmasy DP. What is a miracle? South Med J. 2007 Dec;100(12):1223-8.

 Savulescu J, Clarke S. Waiting for a miracle… miracles, miraclism, and discrimination. South Med J. 2007 Dec;100(12):1259-62.

Duffin J. The doctor was surprised: or, how to diagnose a miracle. Bulletin of the History of Medicine 2007; 81: 699-729.

בדף קישורים לכמה אתרי בריאות גדולים. מודגשים האתרים עליהם אני ממליצה יותר. לפי מה בחרתי? שילוב של שני משתנים: 1. אמינות ומקצועיות של המידע, 2. האם המידע מוגש בצורה ברורה לקהל הרחב. אשמח לשמוע דעותיכם.

לדף הקישורים החדש

מאת עפרה מהודר, MSc

מוסמכת במדעי הרפואה

היום, 11/11/11, הוא היום האחרון לבחירת שבעת פלאי הטבע העולמיים.

לשלב הגמר הגיעו 28 אתרי טבע עולמיים, מגרנד קניון שבארה"ב ועד הר וזוב באיטליה.

אחד המועמדים לבחירה הוא ים המלח שלנו.

לכבוד האירוע, אני מפרסמת כאן סקירה בנושא התועלת הבריאותית של ים המלח. אולי תופתעו לדעת, שהתועלת היא לא רק למחלות עור, אלא גם למחלות פנימיות. אגב, כל הקישורים ברשומה הזאת מובילים לאותו אתר. הפעם האתרים הם לא רק באינטרנט…

ים המלח ידוע מזה שנים בתכונותיו כאתר מרפא. המים העשירים במינרלים של ים המלח, אור השמש ולחץ האוויר האופייני לאיזור הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, מאפשרים שימוש בשיטות הנקראות בספרות המדעית Balneotherapy – טיפול במרחצאות, וטיפול באמצעות האקלים (Climatotherapy). שיטות טיפול אלו התפרסמו במיוחד בתועלתן למחלות עור.

ספחת (Psoriasis) – מחלת עור כרונית המתבטאת בשטחי עור גדולים ההופכים למודלקים ומתכסים בקשקשים אדומים ולבנים. במחקר שהתפרסם בכתב העת של האקדמיה האמריקאית לרפואת עור נמצא שטיפול של ארבעה שבועות בים המלח הביא לירידה של 81 אחוז בגודל שטחי העור הפגועים ובחומרת הפגיעה. ב- 48 אחוז מהחולים העור התנקה לחלוטין. השיפור נשמר בממוצע שלושה חודשים.

בהרת (Vitiligo) – מחלה הגורמת להתפשטות כתמים לבנים על העור,כתוצאה מאובדן פיגמנט. במחקר נבדקו 59 אנשים הסובלים מבהרת 17 שנים בממוצע. אצל חולים אשר שהו באיזור ים המלח ולא קיבלו כל טיפול נוסף, הופיעה פיגמנטציה בעור לאחר 5-6 שבועות. אצל אנשים אשר טופלו בקרם מיוחד (פסאודוקטלאז) בזמן השהייה באיזור, הפיגמנטציה החלה להשתפר כבר לאחר כשבועיים.

דלקת עור אטופית (Atopic dermatitis) – דלקת עור ממקור אלרגי, הדומה לאקזמה. הטיפול יעיל אך דורש השקעת זמן: 3-5 פעמים בשבוע במשך מספר חודשים.

ים המלח – גם למחלות פנימיות

מעטים יודעים, שים המלח מועיל מאוד גם למחלות פנימיות: 
מחלות מפרקים - מחקרים מראים כי טיפולים בים המלח יעילים לדלקת מפרקים ניוונית, דלקת מפרקים ראומטית וספונדיליטיס (דלקת של מפרקי עמוד השדרה).

פיברומיאלגיה - מחלה כרונית המתבטאת בכאב בנקודות רבות בגוף ובעייפות רבה. בקבוצה של מטופלים ששהו 10 ימים בים המלח, פחתו חומרת הסימפטומים (כאב, עייפות, נוקשות וחרדה) וכן שכיחות של סימפטומים כמו כאבי ראש, בעיות שינה ותחושת נפיחות במפרקים. השיפור נמשך עד שלושה חודשים.

אסתמה - לאחר שהייה של חודש בים המלח, נראה שיפור בתפקוד הריאות, מספר התקפי האסתמה וחומרתם פחתו, ויעילות הטיפול התרופתי עלתה. החוקרים מסבירים ממצאים אלו בספיגה של מגנזיום דרך העור (כלומר Balneotherapy) ודרך הריאות (Climatotherapy), המפחיתה את הדלקתיות של הסימפונות.

רובנו חושבים על ים המלח כ"ים שאי אפשר לטבוע בו", זאת בזכות ריכוז המלחים הגבוה, הגורם לכך שהמים בו יהיו כבדים מהמים שבתוך גופנו, וכתוצאה מכך אנו צפים. אולם מסתבר שיש אנשים שנמצאים בסכנת טביעה גם בים המלח. בסקירה של הארכיונים של בית החולים סורוקה, תועדו 69 אנשים שבלעו מי מלח כה רבים, עד שנשקפה סכנה לחייהם. הנזקים התבטאו בריכוז מסוכן של מינרלים כמו סידן, מגנזיום וזרחן בדמם, וכן בפגיעה אקוטית בריאות.

האם בגלל סכנת הטביעה נקרא הים המבריא הזה ים המוות (Dead Sea)? כנראה שלא. מאגר המים הזה נקרא ים המוות, משום שבריכוז מינרלים גבוה כזה לא יכולים לחיות דגים או צמחים.

אז מה עכשיו?

באתר "שבעת פלאי תבל" מתואר ים המלח כך:

The Dead Sea is a salt lake between Palestine and Israel to the west and Jordan to the east. At 420 metres below sea level, its shores are the lowest point on Earth that are on dry land. With 30 percent salinity, it is 8.6 times saltier than the ocean.

האם תרצו להצביע עבורו?

אם כן, ניתן לבחור דרך אתר new7wonders

ניתן גם לסמס: סמסו את המלים ים המלח למספר החיוג המקוצר 2244.

ציפה נעימה.

עדכון:

זהו. לעת עתה התחרות נגמרה.

בשבעת המקומות הראשונים זכו (בסדר ABC) האתרים הבאים:

לא נורא. יהיה פחות צפוף לצוף בים המלח.

מאת עפרה מהודר, MSc
מוסמכת במדעי הרפואה
אפידמיולוגיה ורפואה מונעת

בעקבות הצעה של קורא וידיד, החלטתי לבדוק מה הסיפור שעומד מאחורי הכותרת הבאה, שהתפרסמה ב- YNET:

האם נעשה כאן מחקר שהראה שהוויטמינים, אותם החומרים שתמיד סיפרו לנו שעושים אותנו חזקים ובריאים, דווקא מקצרים את חיינו?

הפעם הייתה לי עבודה קלה. לא הייתי צריכה אפילו להתאמץ ולקרוא את המאמר המלא בן שמונת העמודים בתוך כתב העת  Archives of Internal Medicine. התשובה הייתה כבר בתקציר. הכותרת של המחקר שהתפרסם בכתב העת המדעי היא: "תוספי תזונה ושיעורי תמותה בקרב נשים קשישות". אז, כן — כמו שכתוב ב- YNET, המחקר כלל מעקב של 19 שנים על 38,772 נשים. רק שכחו לציין את זה: הגיל הממוצע של הנשים היה 61 בתחילת המעקב. וזה אומר שאחרי 19 השנים שלקח המעקב, הגיל הממוצע של הנשים שנשארו בחיים היה : 80. בקיצור: זה מחקר על תמותה שנעשה בנשים זקנות. ומה הבעיה עם זה? גם כאן לא הייתי צריכה להתאמץ במיוחד. כשטרחתי בכל זאת לפתוח את המאמר המלא, מצאתי בפרק ה"הערות": "אוכלוסיית המחקר כללה נשים לבנות בלבד. על כן, יכולת ההכללה של הממצאים לגבי קבוצות אוכלוסייה אחרות, גזעים אחרים או גברים מוטלת בספק". בקיצור, אם אתה גבר שלוקח ויטמינים, קרוב לוודאי שהמחקר הזה לא קשור אליך. גם אם את אישה – אבל צעירה או לא לבנה, יש סיכוי טוב שהמחקר הזה לא רלבנטי לך.

זה מזכיר לי את מה שטען אחד מידידיי במפגש של יום ששי בערב: "מדענים הם שקרנים. אי אפשר להאמין להם!" שאלתי למה הוא חושב כך. אז הוא אומר "נניח מדען רוצה לדעת מה עומק הים. אז הוא הולך להרבה הרבה חופי-ים, ובודק את עומק המים לאורך החוף. כך מגיע המדען למסקנה : עומק הים 20 סנטימטר". בשפה המדעית זה נקרא: מדגם בלתי מייצג של האוכלוסייה. זה בעייתי להסיק מסקנות על עומק הים כולו ממחקר שכלל מדידות רק לאורך החוף. וזה בעייתי לא פחות להסיק מסקנות בנושא ההשפעה של ויטמינים על בני אדם ככלל, ממחקר שנעשה רק על נשים.

ועכשיו, מה הקטע עם הויטמינים? קודם כל, כפי שניתן להבין מכותרת המחקר, לא בדקו דווקא מולטי-ויטמינים אלא ויטמינים ומינרלים רבים אחרים: ויטמינים מהמזון וגם ויטמינים ומינרלים[1] מתוספי-תזונה. עקבו אחרי הקבוצה הגדולה הזאת של הזקנות למשך כמה שנים, ומצאו שבקרב הזקנות שנטלו מולטי ויטמינים, שיעור התמותה היה יותר גבוה מבקרב הזקנות שלא נטלו מולטי-ויטמינים. הקשר הסטטיסטי החזק ביותר היה בין צריכת תוספים של ברזל לבין תמותה: בקרב הקשישות שהשתמשו בכמוסות ברזל במינון גבוה שיעור התמותה היה גבוה יותר מזה שבקשישות שצרכו כמוסות ברזל במינון נמוך. האם ניתן להסיק מכך שהנשים מתו בגלל שצרכו ברזל? לא בהכרח. יותר סביר, שהנשים הללו קיבלו תוספי ברזל בגלל שסבלו מאנמיה למשל. ובקרב הנשים שסבלו מאנמיה יותר קשה (מחסור קשה יותר בברזל) התמותה הייתה גבוהה יותר. כך כתבו החוקרים בפרק מגבלות המחקר: "איננו יכולים לשלול את האפשרות שחלק מהתוספים ניטלו בגלל סימפטומים או מחלות רפואיות סבירות." ואז, סביר שהנשים הקשישות הללו מתו בגלל המחלות ולא בגלל התוספים שלקחו לצורך הטיפול בהן. הטענה שהנשים הקשישות מתו בגלל התוספים שנטלו היא שוות ערך לטיעון שהעלתה הטוקבקיסטית דפנה (מספר 77)  ב- YNET: "כשיוצאים מהבית עם מטריה, גדל הסיכוי ב 70% שירד גשם". בקיצור: מי שחשש שימות בגלל שהוא משתמש במולטי-ויטמינים, יכול כנראה להירגע. סביר שהוא באמת ימות, אבל מסיבות אחרות…

היו במחקר הזה גם ממצאים חיוביים, שמשום מה לא הוזכרו ב- YNET: נמצא שהשימוש בתוספים של סידן וכן ויטמין D  היה קשור בירידה של הסיכון לתמותה. למה את זה לא הזכירו ב- YNET? ל-YNET הפתרונים.

מעניין לציין גם, שלא מצאתי כלל סיקור של המחקר הזה במדורי הבריאות של "הארץ" או מעריב-NRG.

אז מה בתכלס? מסקנות פרקטיות:

• אם אתם גברים, אתם יכולים להתעלם מהמחקר הזה.
• אם אתן נשים צעירות, כנראה שגם…
• אם אתן נשים מבוגרות, נסו לשמור על תזונה מאוזנת – כדי שלא תזדקקו למולטי ויטמין. והקפידו במיוחד על צריכה נאותה של סידן וויטמין D. זה טוב לעצמות וגם – לפי המחקר הזה – עוזר אולי לדחות את המוות.
• ואם אתם קוראים אינטליגנטיים, תבדקו טוב את המקורות מהם אתם שואבים מידע רפואי…

מאת עפרה מהודר MSc

מוסמכת במדעי הרפואה

אפידמיולוגיה ורפואה מונעת

היום התפרסם מחקר חדש, אשר כלל מעקב אחרי מעל 350 אלף איש, בני 30 ומעלה, בדנמרק. מטרת המחקר הייתה לבדוק שכיחות הופעתם של גידולי מוח בקרב אנשים שהשתמשו בטלפון סלולארי. המחקר התפרסם  בכתב העת הרפואי המוביל BMJ.  בתקופת המעקב, כ- 17 שנה,  הופיעו באוכלוסייה מעל 10,000 מקרים של גידולי מוח.

במחקר לא נמצא קשר בין שכיחות הגידולים או מיקומם לבין השימוש בטלפון סלולארי. החוקרים חילקו את הנבדקים לקבוצות שונות, לפי השימוש בטלפון סלולארי. אצל אנשים שהחזיקו בטלפון כזה מאז 1995 (16 שנים) שכיחות הגידולים לא הייתה גדולה מזו שאצל האנשים שהחזיקו בטלפון פחות זמן. גם כשנקודת הייחוס הייתה 10 שנים של סלולארי, לא היה הבדל בשכיחות הגידולים (גליומה, מנינגיומה). לא נמצא קשר גם בין תדירות השימוש במכשיר לבין הסיכון לסבול מגידול. זה המחקר הגדול ביותר שנערך עד כה בנושא הזה.

אבל, רגע, בעצם כבר אמרתי לכם את זה.

ולמי שתוהה למה אני משתמשת בניסוח הפתלתל "במחקר לא נמצא קשר בין X ל- Y" במקום להגיד פשוט "המחקר הוכיח שאין קשר בין X ל- Y": זה כי אי אפשר להוכיח שאין. אפשר רק להוכיח שיש. אם לא מצליחים להוכיח שיש קשר בין X ל- Y, אז אומרים "לא נמצא קשר בין X ל – Y". זאת בדיוק הלוגיקה שעומדת מאחורי הביטוי "לכו תוכיחו שאין לכם אחות".

BMJ 2011; 343:d6387

לקריאה נוספת:

קרינה סלולארית וסרטן — מדע או דמיון?