ב. כפי שהשבתי ל-ט': אבחון כלשעצמו איננו דבר רע. כל הרפואה בנויה על זה! המצבים הבעייתיים הם: תת-אבחון, ואבחון-יתר.
כמו כל דבר בחיים, גם אבחון יכול להועיל, או להזיק. הכול עניין של מידה. זו רק שאלה על ידי מי נעשה האבחון, לאיזו מטרה, ואיך משתמשים בתוצאות שלו.

לגבי שאלתך למה לפקפק באנשי מקצוע רצינים ומנוסים, אני עונה לך בשלוש שאלות:
א. איך את יודעת מיהו איש מקצוע "רציני"? רופא שנראה רציני למטופל אחד, יכול להיראות "סתם קשקשן" למטופל אחר. אני בטוחה שזה קרה לך כבר בחייך שהמליצו לך על איש מקצוע מסויים, ואת פנית אליו ולא היית מרוצה. או להיפך.

ב. אני באופן אישי מפקפקת בכל דבר. לא לוקחת שום דבר בחיים כמובן מאליו. כל איש מקצוע הוא קודם כל איש. בן-אדם. ובני אדם יכולים לטעות.

ג. המדע משתנה ומתקדם כל הזמן. וכל התחומים שקשורים למוח משתנים אפילו יותר מהר. המוח שלנו כל כך מתוחכם שגם המומחה הגדול ביותר לא באמת מבין מה קורה בתוכו. ככה קרה למשל שהאבחנה שנקראת "אוטיזם" נטבעה רק לפני X שנים. לפני Y שנים חשבו שאוטיזם זו הפרעה הנפשית שנגרמת מאמא קרה. ואחרי Z שנים החליטו שזו בכלל הפרעה נוירולוגית מולדת. השינוי המהיר הזה בגישה, והמעבר מקצה לקצה, מראה דבר פשוט מאוד: שבעצם זו תופעה לא מובנת.

מצטערת אם הוספתי לך עוד שאלות במקום לענות על השאלות שלך. זה בסדר — יש מקום לפקפק גם בתשובות שלי

מה שרציתי להדגיש בתגובתי קודם, הוא דווקא את הטעות בחשיבה כאילו "אבחוני יתר" מזיקים יותר משמועילים לילד.
רציתי להראות כיצד דווקא אי-אבחון בגיל הילדות, משאיר את סימניו עד לבגרות ובכלל, כשעזרה וטיפול יעילים בזמן, היו עושים את ההבדל.
ואגב, אנשי המקצוע אומרים במפורש כי אספרגר ניתן לאבחן רק בסביבות גיל 5.

אילו אבחנו על הספקטרום ילדים עם אספרגר בזמנו, אז לא היו "מתבלבלים" בגלל הדיבור בגיל המקובל ומן היכולת השכלית הגבוהה, כי היו רואים גם את הקשיים הרבים ומתאימים את העזרה והטיפול, שלא מקבלים ללא אבחון.

אני סומכת על אנשי המקצוע הרציניים והמנוסים שיודעים לראות ולאבחן נכון.
מדוע לפקפק בהם?

קראתי את הודעתך פעמיים, ולצערי לא הצלחתי להבין מה השאלה שלך.

את נמצאת כרגע באתר הפרטי שלי. ה"אג'נדה" שלי ארוכה מכדי שאפרט אותה בתגובה אחת. בגלל זה יש לי אתר שלם.

כפי שכתבתי במדור ה"אודות", מטרתי באתר הזה "לספק מידע מדעי ומבוסס לקהל מגוון".

בכתבה הספציפית הזאת, הבאתי מידע מבוסס מתוך אתר של הסתדרות הפסיכולוגים — שם מופיע המאמר של ענת יודפת. ענת ביקשה להביא את המידע באופן מדויק, ולכן – באישורה –ציטטתי את דבריה בשיטה של "העתק-הדבק".
את מוזמנת לעיין גם במאמר המדעי מ- IMAJ – כתב העת של ההסתדרות הרפואית, המצורף בתחתית הכתבה. גם שם, בעמוד 32, נטען שחלק מהעלייה בשכיחות האבחון על הספקטרום כנראה נובע מאבחון יתר.

אם הגישה של אנשי המקצוע המצוטטים איננה מוצאת חן בעינייך, זכותך לא להסכים איתה. אבל אין כל כך טעם לתקוף אותי אישית על כך. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, לא אני זו שמחלקת את התקציבים.

מה שאת עושה כשאת תוקפת אותי כאן, זה לתקוף את השליח.

לתשומת ליבך.

כפי שמובהר בתחילת הכתבה, כשמדברים על אבחון יתר מדובר על ילדים ופעוטות שהם ילדים ופעוטות היום. אולי הייתי צריכה להדגיש זאת יותר בכתבה.
לפי הגרף בתחילת הכתבה, העלייה הגדולה בשכיחות אבחון ילדים על הספקטרום התחילה בסביבות 1995, כלומר לפני כ- 17 שנה. לפי זה, הבת שלך כנראה נולדה בשנים בהן הייתה פחות מודעוּת. כל מה שכתוב כאן לא רלבנטי בשבילה.

כאמא לאספית מובהקת (לא גבולית) בוגרת, שאובחנה רק בגיל 24 (בזמנו האספרגר לא היה מוכר לאנשי המקצוע), היא אומרת במפורש שאילו ידעו לזהות ולהגדיר בזמן, אז יכלו לעזור לה בבעיות התקשורת שהן הכי הכי מקשות עליה.
אני מסכימה איתך במידת מה, שתיוג יכול לעכב התקדמות ומוטיבציה של ילד לעבוד קשה ולהגיע להישגים. הבת שלי עשתה זאת בחירוק שיניים והגיעה לתוצאות יפות מאד גם בקנה מידה של אנשים "רגילים". אבל בעית התקשורת נשארה ומגבילה אותה מאד בהשתלבות בחברה ובעבודה.
ואני מדגישה את עניין התקשורת כי במאמר שלך לא ממש התייחסת לקושי בתקשורת, גם אם הוא לא קושי מילולי.

אגב, אנשי אס"י (חן ואחרים),שביתי נמנית עליהם, אינם נגד טיפולים ועזרה לאוטיסט אלא בעד שילוב של טיפולים להקל על התקשורת, וקבלה של החברה את השונה.
ואני מסכימה עם חן בכך שאבחון מאוחר אינו מעיד על "אבחון יתר" אלא על כך שבגיל מוקדם יותר מתקשים המומחים לפעמים, להבין שכל הקשיים של הילד נמצאים תחת אותה מטרייה, שהיא הספקטרום האוטיסטי, גם אם הוא לא מאחר בדיבור באופן משמעותי.

האם את (חן בת, נכון?) חושבת שהעמדה שהצגת כאן אופיינית לאוטיסטים, או שזו עמדה ייחודית רק לחברי אס"י?

צריך לטפל רק בתסמינים שמפריעים לאוטיסטים עצמם. הרבה מהטיפולים הם מיותרים, או אפילו מזיקים.

קצבאות צריך לתת לאותם אוטיסטים הזקוקים להן.
מרבית האוטיסטים מסוגלים להסתדר בלי קצבאות.