איזו נפילה!

פוסט אישי
לכבוד יום הנכה הבינלאומי
מאת עפרה מהודר, Msc
מוסמכת במדעי הרפואה

מכאן הכול התחיל (או נגמר?)

היום, 3 בדצמבר, צוין ברחבי העולם "יום הנכה" הבינלאומי. היום הזה מוקדש "לקידום ההבנה כלפי הנכים ולעידוד התמיכה בכבודם, בזכויותיהם ובשלומם. היום נועד גם להגביר את המודעות לתועלת שבהכללת נכים בכל היבטי החיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים" (מתוך ויקיפדיה). לכבוד היום הזה, החלטתי לחלוק אתכם, קוראיי, חוויות שלי מהחודש האחרון, אשר לצערי קשורות לנושא. לפני מספר שבועות שברתי רגל. הלכתי לקחת את הבן שלי מהגן, ובדרך נפלתי לתוך חור במדרכה (ראו בתמונה). התוצאה: שבר ספיראלי (סיבובי) בקרסול רגל ימין. כמקובל במקרים כאלה, הרגל שלי קובעה בגבס. וקיבלתי הוראה לא לדרוך עליה למשך 3 שבועות לפחות. כך מצאתי את עצמי מוגבלת– לא הולכת וגם לא נוהגת – למשך מספר שבועות. (בינתיים.) זה נתן לי דוגמית מהחוויה של "איך זה להיות נכה".

בימים הראשונים של איסור הדריכה ניסיתי לנוע באמצעות קביים. זה היה לי מסורבל וקשה לנסות להחזיק כל הזמן את הרגל למעלה ולקפוץ. בעיקר שכבר התחיל החורף, והמדרכה הייתה לעתים רטובה. אז "שדרגתי", באמצעות יד שרה, לכיסא גלגלים. זו הייתה סיטואציה חדשה בשבילי. בהתחלה הייתי מאוד אסירת תודה על כיסא הגלגלים. כי הוא איפשר לי לצאת להסתובב בחוץ, אחרי שכמה שבועות הייתי כלואה בבית. תוך זמן קצר הבנתי את הבעיה גם עם הפתרון הזה. הבעיה שנכים ומטפליהם קוראים לה "נגישוּת". ובכן, אותה בעיה בדיוק שגרמה לי ליפול מלכתחילה – זו הבעיה שמקשה לנוע עם קביים או בכיסא גלגלים.

תמונה מתוך FreeDigitalPhotos.net
זה היה ההמשך.

את החור הזה במדרכה תיקנה עיריית תל אביב תוך ימים ספורים מהודעתי. ובכוונתי כמובן לתבוע את העירייה על רשלנותה בתחזוקת המדרכה ("מבלי לפגוע בזכויות" וכו'). תארו לעצמכם שאדם הולך שם עם קביים. או קשיש שצועד עם מקל. מה יקרה? נכון. הוא ייפול.

גם מדרכות שנראות שתוכננו ומתוחזקות יותר טוב, הן לעתים לא נגישות.יש תופעה מאוד מוזרה – מדרכות שמצד אחד של מעבר החצייה הן מונמכות ומשופעות – לנוחות כסאות הגלגלים. אבל עד שאתה מצליח לפלס דרכך בין המכוניות ולהגיע לצד השני – אתה מוצא שהצד השני אינו מונמך, אלא ניצב כרגיל. אני, שהייתה לי הפריבילגיה שרגל אחת שלי הייתה בריאה, ירדתי בסוף מעבר החצייה אל הכביש, עמדתי על רגל אחת על הכביש, ודחפתי את כסא הגלגלים בידיי אל עברה השני של המדרכה. מילא שזו סכנת נפשות לעמוד כך. אבל — מה עושה מי שנכה בשתי רגליו?? איך הוא מעלה בחזרה את כיסא הגלגלים? לעתים עברו על פניי עוברי אורח, ראו אותי מזיעה ומתאמצת, ועזרו לי לדחוף את כיסא הגלגלים. וזה כאשר אני מדברת על  תל אביב, עיר מישורית. אני לא רוצה לחשוב איך מסתובבים נכים בירושלים, למשל.

מספר שבועות אחרי הנפילה נפתח מבצע "עמוד ענן". לשמחתי אני גרה כעת בדירה עם ממ"ד. רק מה? בכניסה לממ"ד יש מדרגה קטנה, בגלל משקוף הברזל. ואפילו את המדרגה הזאת קשה לעבור עם כיסא גלגלים. אז כל פעם שנשמעה האזעקה, נדרשנו להיכנס למרחב מוגן תוך 90 שניות. מה קרה עם הנכים שגרים קרוב יותר לקו האש? או שבכלל אין להם ממ"ד וצריכים להגיע למקלט ברחוב? מה הסיכוי שלהם?

—-

תופעה אנושית מעניינת אליה שמתי לב היא, שהרבה אנשים שרגילים לפגוש אותי ביום-יום, התקשו לזהות אותי בכיסא, או אפילו לא זיהו אותי כלל. (אני לא רוצה לחשוב שהם פשוט ניסו להתעלם ממני וממצבי…). כמה מכרים ושכנים חלפו על פני "הנכה בכיסא", ואז פתאום נתקלו בפניי. הרימו את מבטם למעלה (לגובה שלהם), ושוב למטה, עד שהתבייתו על הפנים שבתוך הכיסא. "מה? עפרה? זו את??". כנראה המחשבה שאנחנו מזהים אנשים לפי הפנים שלהם היא לא ממש מבוססת. אנחנו פשוט יוצאים מנקודת הנחה שהגוף תמיד נראה, פחות או יותר, אותו דבר. אם הגוף פתאום משתנה באופן דרמטי, עלולים לא לזהות גם אנשים ממש מוכּרים.

כמובן היו גם גילויים יפים מאוד של יחס ואנושיות:
– כל אותם אנשים זרים שעזרו לי לדחוף את כיסא הגלגלים,
– המלצרית במסעדה שטרחה להביא עוד כיסא, וכרית, כדי להניח עליהם את הרגל השבורה
– השכנה שהביאה חמין לארוחת צהריים
– וכמובן בני המשפחה שעזרו בדברים הכי בסיסיים: קניית אוכל ותרופות, השגת כיסא בשביל להתקלח בו (!) וכן הלאה.

כמו כן חוויתי את היחס האמביוולנטי שכל נכה ופצוע חווה כלפי עזרה. מצד אחד, אתה אסיר תודה על כך שעוזרים לך, כי ברור לך שאחרת אי אפשר. מצד שני, אתה כועס על הגורל (ואצלי, על העירייה), שהביא אותך למצב הזה.

לאחר מספר שבועות, צילום  רנטגן וביקורת אצל הרופא, נראה שהשבר מתאחה יפה, וכבר מותר לדרוך. עדיין עם הקיבוע. אז הורדתי את הגבס, וקיבלתי במקומו "מגף קיבוע" חביב, שאפשר ללכת איתו יחסית בנוחות. ומה שיותר חשוב – להתקלח בלעדיו. אחחח, להתקלח לבד – איזה אושר! זה מהדברים שאפשר להעריך רק אחרי שהיית פצוע.

בקיצור: נכות קצרה יכולה להיות חוויה מעניינת ומלמדת, שמראה לנו קצת איך זה לחיות "מהצד השני". רק מומלץ כמובן שהיא תהיה זמנית. מהמבט שלי (ולא רק שלי), ברור שיש עוד הרבה מה לעשות כאן בעניין הנגישות, ואנחנו עוד רחוקים ממצב שבו נכים יכולים להשתלב בכל תחומי החיים בכבוד.

האם גם אתם סבלתם פעם מנכות, זמנית או קבועה? מה אתם למדתם מהחוויה הזאת?

נ"ב. לחברים וקרובי משפחה שקוראים את הכתבה הזאת — אל דאגה. אני כבר הולכת. שוב.

מצאתם עניין במאמר? לחצו כאן, ותקבלו הודעה על עדכונים באתר. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

5 מחשבות על “איזו נפילה!”

שינוי גודל גופנים